"תזכרי בסך חלקייך"
נצצו עליי הגפן בטל.
קרץ המבט.
הפליא הנוף.
ניחם הקפה.
->יש לך תקומה.
הזיכרון הזדחל מבוייש.
לאט, עקף את הציניות.
את חוסר האמון.
הגביה אותי להקשיב.
איפשר לי גם לתת.
להתמלא בחמצן.
חזרה השמחה.
אולי בזכותו אסתכל סופסוף לפחד בלבן של העין?
וגם אם לא, וגם אם שוב יצא מגומגם ועילג->היי!
לפחות מילאתי חמצן עד הרכיבה הבאה💪
*לטרון
צילום: דב סולומון
