"תזכרי בסך חלקייך" נצצו עליי הגפן בטל. קרץ המבט. הפליא הנוף. ניחם הקפה. ->יש לך תקומה. הזיכרון הזדחל מבוייש. לאט, עקף את הציניות. את חוסר האמון. הגביה אותי להקשיב. איפשר לי גם לתת. להתמלא בחמצן. חזרה השמחה. אולי בזכותו אסתכל סופסוף לפחד בלבן של העין? וגם אם לא, וגם אם שוב יצא מגומגם ועילג->היי! לפחות מילאתי חמצן עד הרכיבה הבאה💪 *לטרון צילום: דב סולומון

יופי כזה ממעוף הציפור מדפדף את הכל: ● את הפניית העורף. ● את הבדידות. ● את הקינאה (כן, מודה). ואז האוזן יכולה לשמוע מוזיקה חדשה: ● את הפניית העורף -> זה לא שלך. ● את הבדידות-> זה לא נכון. ● את הקינאה (כן, מודה) -> לכולם יש תיק מלא על הגב, תפסיקי. ואז אפשר לנשום, להיות שוב בנתינה. ואז אפשר לברך. ● על צילום סוף שלי עם הבייבי מעל הנוף מעל הכל! (ויקי את אלופה 💞). ● על כוס יין לבן, חריץ גבינה. ● על קפה חזק וחיבוק אמיץ. ואז אפשר? אין ברירה, חייבת להמשיך. צילומים: ויקי ביסטרוב

כוח בעלייה מתמשכת, זה הפיצוח כדי להשלים רכיבה. גם אם התיק כבד. גם עם הדופק כבר באוזניים. גם עם הגב מתחיל "לדבר" (זה אגב, מפחיד). גם אם אצבע או שתיים ברגל תפסו נומה. גם אם עצרתי לרגע מנוחה (נשבעת, הפעם לא עצרתי). ממשיכה. מסדרת נשימה. מדייקת מהירות תנועה. בקצב שלי מגיעה למעלה. מסתכלת על הספק מהצד, מנטרלת אותו. לוקחת את זה לחיים. חטפתי מהלומה ? התקפה כמוה כתבוסה->מקורן בפחד. אבחר בשכוייח 💪 אשתדל לתת מענה מדויק, מפורט עינייני וחזק. אשתדל לפתוח הכל מבלי להתפרק ולא כדי לפרק. אעשה זאת בכוונה אמיתית. ואומר אמן. כסלון היפיפה. התחלנו בדרומי קרי, עלייה של השמחות. סרטון יו טיוב צילום: דב סולומון