ראיתי הכל, וקצת יותר מידיי.
את השתילות הצעירות.
את השדה הקצור, לפניי שנייה עבר פה הקומביין.
את הצימוח הבוגר שסופר שבועות לקטיף דלעות.
את האבוקדו והנקטרינות המבשילים.
את עצי הרימון שעברו גיזום.
את קווי הטפטפות ללא סוף.
את הכתף הסוחבת, היד המגורזת, המצח המכווץ מהשמש ומיוזע ממאמץ.
אבל השמש שיחקה איתנו בענן.
אבל להקת היונים באה לחזק בריחוף צפוף-כנף.
(תודה יונים שלא השארתן בי סימן).
והשיקשקים הפאטט שוב ניסו להטעות בקוליי קולות.
והגלישה הפנורמית ופעמוניי הרוח.
והמבט.
והחיוך.
והארוח רחב הלב.
אז ניזכרתי שבעצם הכל רק צל שחולף.
שכדאי לקחת קצת רילקס בתוך האינטנס.
אז וואלל'ה, לקחתי 😉
צילומים: דורון קובו, דב סולומון, אבי בר זוהר, סיגל פופובסקי
