"תזכרי בסך חלקייך" נצצו עליי הגפן בטל. קרץ המבט. הפליא הנוף. ניחם הקפה. ->יש לך תקומה. הזיכרון הזדחל מבוייש. לאט, עקף את הציניות. את חוסר האמון. הגביה אותי להקשיב. איפשר לי גם לתת. להתמלא בחמצן. חזרה השמחה. אולי בזכותו אסתכל סופסוף לפחד בלבן של העין? וגם אם לא, וגם אם שוב יצא מגומגם ועילג->היי! לפחות מילאתי חמצן עד הרכיבה הבאה💪 *לטרון צילום: דב סולומון

יופי כזה ממעוף הציפור מדפדף את הכל: ● את הפניית העורף. ● את הבדידות. ● את הקינאה (כן, מודה). ואז האוזן יכולה לשמוע מוזיקה חדשה: ● את הפניית העורף -> זה לא שלך. ● את הבדידות-> זה לא נכון. ● את הקינאה (כן, מודה) -> לכולם יש תיק מלא על הגב, תפסיקי. ואז אפשר לנשום, להיות שוב בנתינה. ואז אפשר לברך. ● על צילום סוף שלי עם הבייבי מעל הנוף מעל הכל! (ויקי את אלופה 💞). ● על כוס יין לבן, חריץ גבינה. ● על קפה חזק וחיבוק אמיץ. ואז אפשר? אין ברירה, חייבת להמשיך. צילומים: ויקי ביסטרוב

כוח בעלייה מתמשכת, זה הפיצוח כדי להשלים רכיבה. גם אם התיק כבד. גם עם הדופק כבר באוזניים. גם עם הגב מתחיל "לדבר" (זה אגב, מפחיד). גם אם אצבע או שתיים ברגל תפסו נומה. גם אם עצרתי לרגע מנוחה (נשבעת, הפעם לא עצרתי). ממשיכה. מסדרת נשימה. מדייקת מהירות תנועה. בקצב שלי מגיעה למעלה. מסתכלת על הספק מהצד, מנטרלת אותו. לוקחת את זה לחיים. חטפתי מהלומה ? התקפה כמוה כתבוסה->מקורן בפחד. אבחר בשכוייח 💪 אשתדל לתת מענה מדויק, מפורט עינייני וחזק. אשתדל לפתוח הכל מבלי להתפרק ולא כדי לפרק. אעשה זאת בכוונה אמיתית. ואומר אמן. כסלון היפיפה. התחלנו בדרומי קרי, עלייה של השמחות. סרטון יו טיוב צילום: דב סולומון

לקחתי הכל: את הנוף המפעים. את האויר הצלול. את צינת הבוקר המתחדשת. את ההומור. את הקפה. אפילו את הנפילה של חביבתי לדיווש. טוב זה באמת היה מצחיק->בדיעבד, אחרי שעבר בשלום 💓. הההככככללל❗ כדי שהריק פחות יכאב. כדי שהעלבון פחות יצרוב. כדי שהזמזום החוזר בראש יחדל. כדי להיות בש'ימחה, כי מוכרחים. הצלחתי רק רבע קלאץ', אבל היי גם רבע זה משהו. מה, לא ככה? מבית זית לנחל שורק. צילומים: אדוה בריל, גיה בר קופל, הדר כהן

לחייך. לנשום. לפגוש: את השועל שחצה את הכביש בזנב מפואר. את העצים, פלאי הטבע. את הכלבים הנטושים. את היד החומלת שהגישה להם מים. את היונים ברום. את הקפה על הקרקע. את החיבוק (ואני לא חבקנית). את הקריצה במבט שאמר: "שחררי, כך יתפנה מקום לדברים חדשים". הסתכלתי אל כל זאת במבט מזוגג מדמעה וחייכתי. יער בריטניה בשעות הטובות של היום, בחברותא יפה. צילומים: אבי בר זוהר, גיה בר קופל, דב סולומון, סיגל פופובסקי.

השרוך שניקרע ונעלים רטובות. המשקפיים שאבדו ונמצאו. הארנק שאבד ו...נמצא. שוטר התנועה שכמעט נכנס בי בכיכר. אי ההבנה שגילגלה עליי איחור לרכיבה. (ואני עוד עפה על עצמי, בטוחה שמקדימה ומתלבטת ביני לביני איפה לשתות את הקפה). הכבישים הצרים בואכה פניות חדות ועליות פסיכיות בכפר. החיפוש אחר המסעדה ששינתה מקום וכמובן לא עידכנה בוויז וכמובן אין לה כתובת כי למה להשקיע בשילוט בתרשיחא, הרי כולם מכירים את מגרש הכדורגל והגבעה. מעלית השבת שלא זזה. אופניים למינוס 2 8 פעמים בסופש אחד מרוכז. ההוא השבור בקבלה. זמינות המפתח לחדר ברמה של מדע טילים. ללכת לאיבוד בסוף מסלול ידוע מראש. האין מספיק אויר בגלגלי הרכב. ואפילו עכשיו בבית ברחו הכפפות מהכביסה עם כולם. כן טיילת, לא טיילת. שם נהריה פה הניקרה. כחול וטורקיז מעלפים של המים. העידוד המחויך מהקהל השבוי ותנוחת הלוחם בחנייה. צחוקה של המויה שסוף סוף ניפגשנו❣ כל אלו טרפו את דעתי המיוסרת. קיפסלו אותה בכאן ועכשיו. וכך בהפוך על הפוך היה לי מנוח 🍃 *טיילת שבי ציון עד ראש הניקרה

הכל ישנו. אפשר להתחיל, הרכיבה תעזור. הריח של המים. הצללים הכבדים בנחל. הריכוז, המאמץ. כולם ישרתו את הסחת הדעת. מאי הוודאות המייסרת. מהעצב, הסיבוב הנוסף שכשל, מהריק. כול העולם סביב הדרמה התורנית. ואז נטרפו הקלפים. דרמה החליפה דרמה. צל בעיניים, אבדו המשקפיים. ואחת, שמה יעל, קרעה את האפלה. החלטתית, קולנית, מלאה בטוב. נבהלתי, כמו ילד בטנטרום נעצרתי. קיבלתי את הדין. וכך יגעתי ואף מצאתי-> אאמין💪 נחל כזיב בואכה עין חרדלית

הגעתי דיפנסיב משבוע של כאפות. ג'ורדן זימזם לי בראש מיניי בולשיט וניו-אייג'יות: * "האחריות לטפס בחזרה בסולם היא עלייך". * "זוכרת? קודם ס'דרי ת'מיטה ומשם תתקדמי". אז ניסיתי. * המדיטציה בעלייה-> תודה אלי על הטיפ! * המאמץ לנשימה (חייבת להפסיק עם הסיגריות). * השמש שהציצה אליי בעדינות דרך הענפים. * המרחבים שהתגלו בגובה. * המבט המבין, האמפטי מכולם אל נוכח הצבתות המתנפנפות בגחוך. הכל עזר, טיפסתי שלב-> המכתב ישלח-> התנאים יותנו-> הימים יגידו: האם סופסוף השתלם המאמץ או שחזרתי ל Base one? 🤷‍♀️ https://youtu.be/tT9Eh8wNMkw דרך הפסלים ביער צרעה צילום: דודי רכמוט

בנדנדת חיי. ריח האורנים החריף ומנגד מתק התאנה. הירידה משיבת הנפש אל מול העליה הכאסחיסטית. ההתמסרות השטותית לחוקיי המשחק. אמונה מלאה בדראמה המהתלת של חיי. (יש אופק ואולי לא ושוב הכל מחדש). אל מול הקבורה שמרוקנת הכל ממשמעות ונוסכת אחרת. אזכור אותך בוזי יקר. אנצור את הדוק הציני בקצה החיוך. את המבט החומק, המבויש מעט. כדי שיראו לי את השביל הנכון. כדי שיזכירו לי לעצור ולשים לב לדברים הקטנים. החשובים. יהי זיכרך ברוך. 💔 https://youtu.be/4iMMsAZH4cI סובב מבשרת ציון צילומים: דב סולומון, שלמה שטיינברג

כיוונתי הכל כדי להקדים והגעתי באיחור. כולם עם קסדות על הראש בהכן על הפדאל. לחוצים לצאת מוקדם כדי להתחמק מהשמש. ואני רק הגעתי. מסתבר שהקדימו ת'שעה בקבוצה, אבל אני לא שם. לא ידעתי 🤦‍♀️ שלויימה כהרגלו עירבב את כל הקלפים, טישטש את הדרמה והופ יצאתי עם כולם! מה הסיכוי? ויכולתי באוטסיידריות היחסית: ● להקשיב לנשימה בעלייה. ● לברך על המחטים הרכות בסינגל זורם. ● לתת פוש בסלעים-> דרוש עוד תרגול, ראי ערך מכה בפדאל. ● להתעקש ולהעפיל אל המגדל-> ככה זה כשרודפים אחרי צדק 😇 ● להנות מקפה וחברותא א-לה Oltrapò pavese. מסתבר שיש הסתברות לאי הסבירות 😉 צילומים: שלמה שטיינברג